החלטת סמוטריץ' להגדיל את הפטור ממכס במשלוחים מחו"ל העלה את השאלה האמיתית, האם שיטת מדד המחירים לצרכן בישראל יודעת לקחת בחשבון את ההוזלה הזאת ואולי היא רק שלא מחשבת את ההוזלה הזאת, אלא גם הפטור הקודם של 75$, גם הוא לא נלקח בחשבון.
אבל האמת היא שהבעיות קשות יותר.
בתקופת האינפלציה הגדולה עבדתי במשרד האוצר ככלכלן עול ימים וניסיתי להסביר מדוע האינפלציה קצת יותר נמוכה מהמדד המתפרסם. הסברתי לבוס הישיר שלי ולשר ארידור כי מאחר וההתייקרויות אינן סימטריות, המדידה מודדת את הסל הקודם ואילו הצרכנים בפועל משנים את דפוסי הצריכה שלהם ככל שמוצרים מסוימים מתייקרים, כי למעט מאוד מוצרים יש ביקוש קשיח לחלוטין, אם בכלל.
טענתי שבמקום מדד המבוסס על שיטת לספייר Laspeyres, רצוי לבדוק את עליית המדד על פי פש Paasche או אולי לבסס את המדידה על מדד יותר אובייקטיבי, מדד פישר Fisher המשקף פשרה בין המדדים ולכן נותן ביטוי גם לסל הקודם.
ארידור שלח אותי להתעמת עם אנשי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל שם טענו כי מחיר המדידה לפי מדד פש הוא כל כך יקר, שאין לכך היתכנות.
הצגתי להם ולארידור חשבון פשוט כי חובות המדינה הצמודים למדד כה גבוהים עד כי חסכון של כ- 3% במדד, כפי שחישבתי אז, לעומת ה-101% אינפלציה שהייתה אז (ארידור הוריד בשנה הראשונה את המדד מ-132.9% ל- 101.5% ואז היא שבה והמריאה ל- 131%.), תכסה את כל הוצאות התפעול פי עשרים ותשאיר עוד עודף.
אבל לא היה עם מי לדבר ואנחנו נותרנו עם השיטה הנוכחית.
מדידת אינפלציה בישראל לעומת ארצות הברית
בישראל, מדידת האינפלציה הרשמית ממשיכה להתבסס על מדד המחירים לצרכן (CPI) . מדד המבוסס על שיטת סל קבוע יחסית, שבה נקבע סל מוצרים ושירותים מייצג בהתאם לדפוסי הצריכה של משקי הבית בתקופת בסיס, והמדידה עוקבת אחר שינויי המחירים של הסל לאורך זמן. אף שהמשקולות מתעדכנות אחת לתקופה, המדד מניח בפועל יציבות יחסית בהרכב הצריכה ואינו מתעדכן בתחלופה בין מוצרים כאשר מחירים משתנים. מבחינה מתודולוגית, מדובר בגישה המבוססת על מדד לספייר. לעומת זאת, בארצות הברית אומצה גישה מתקדמת וגמישה יותר למדידת אינפלציה, באמצעות מדד ההוצאה לצריכה פרטית (PCE) . מדד זה מחושב במערכת החשבונות הלאומיים, ומתבסס על נתוני הוצאה בפועל במשק כולו, ולא רק על סקרי צרכנים. המדד כולל גם הוצאות שמבוצעות עבור משקי הבית על ידי גורמים אחרים, כגון ממשלה ומעסיקים, במיוחד בתחום הבריאות.
טכנית, מדד ה PCE מחושב כ מדד שרשרת מסוג Fisher, המשלב בין מדדי Laspeyres ו Paasche בין תקופות עוקבות. המשקולות נגזרות מהיקפי ההוצאה בפועל בכל תקופה, ומתעדכנות באופן רציף. כתוצאה מכך, המדד קולט אפקטי תחלופה צרכנית, כלומר מעבר של צרכנים ממוצרים שהתייקרו למוצרים חלופיים זולים יותר, באופן ומובנה בתוך החישוב. המדידה נשענת על נתוני מכירות, הכנסות וזרמי תשלומים מהחשבונות הלאומיים, ולא על הצהרות סובייקטיביות של צרכנים, כפי שעולים מתוך סקרי המשפחה של הלמ"ס.
הבדל זה יוצר פער שיטתי בין המדדים. מדד ה CPI הישראלי נוטה לשקף אינפלציה גבוהה יותר בתקופות של שינויים חדים במחירים, משום שהוא מניח סל צריכה קשיח יחסית. מנגד, מדד ה PCE מספק מדידה גמישה ומדויקת יותר של שינויי המחירים, ומשקף טוב יותר את ההתנהגות הכלכלית בפועל של משקי הבית. מסיבה זו, ה-FED עושה שימוש ב PCE כמדד היעד הרשמי לאינפלציה, בעוד שבישראל מדד ה CPI ממשיך לשמש כמדד הבלעדי לצרכים מוניטריים, חוזיים ורגולטוריים.
חשוב לומר כי הפער בין השיטות אינו טכני בלבד, אלא משקף תפיסה שונה של מהות האינפלציה ושל האופן שבו יש למדוד לחצי מחירים לצורך קבלת החלטות מוניטריות.
מדד פישר (Fisher Price Index)
המדד מודד שינויי מחירים תוך התחשבות גם בסל הצריכה הישן וגם בסל הצריכה העדכני. הוא משקף אמת צרכנית. המדד עצמו הוא ממוצע גאומטרי של מדדי המחירים: מדד לספייר שמבוסס על משקולות מתקופת הבסיס ומדד פש שמבוסס על משקולות התקופה הנוכחית.
המדד פותח בראשית המאה ה-20 על ידי הכלכלן האמריקאי Irving Fisher כשמטרתו הייתה לפתור את ההטיות הידועות במדדי המחירים. שילוב שתי נקודות המבט נבעו מהעובדה שלספייר נוטה להפריז באינפלציה כי הוא מניח סל קבוע ואילו פאש נוטה להמעיט באינפלציה כי הוא מניח הסתגלות מלאה. השימוש בממוצע גאומטרי מבטיחה סימטריה בין עליות וירידות מחירים ומונעת הטיה חד צדדית
מדד פישר מזהה מעבר של צרכנים ממוצרים שהתייקרו למוצרים חלופיים, כלומר רגיש לתחלופה צרכנית ולכן משקף טוב יותר התנהגות צרכנית בפועל. מבחני עקביות של מדדי מחירים הראו שמדד פישר הוא הטוב ביותר.
עם זאת, למרות יתרונותיו, המדד סובל מהעובדה שהוא דורש יותר נתונים, החישוב מורכב יותר, ולכן מדינות עושות שימוש בגרסאות שרשרת שלו ולא במדד חד פעמי בין שתי תקופות רחוקות. דוגמה ליישום כזה היא מדדי PCE בארה״ב. בפועל מדד פישר מתנהג קרוב מאוד למדד פש אבל עם איזון שמונע הטיה לקיצוניות ולכן הוא נמוך ממדד המחירים לצרכן ה- CPI, יציב יותר ומתאים יותר כבסיס למדיניות מוניטרית.
אם בתקופת ארידור, היה הגיון (אם כי לא מוצדק כלכלית) בטיעון כי העבודה מרובה ויקרה בחישוב האלטרנטיבי, כיום עם עוצמת המיחשוב והנתונים המגיעים בצינורות אלה דרך רשות המיסים ומנגנונים משלימים, אין קושי ממשי ליישם שיטה מדויקת יותר המבוססת על פש ופישר.
באשר לכדאיות היישום. מאחר וכידוע, על פי מהותו, מדד פישר מציג באופן עקבי רמות מחיר נמוכות יותר מאשר המדד הנוכחי ומאחר והחוב הלאומי של ממשלת ישראל עומד על כ- 1.4 טריליון ₪, הרי חיסכון של אחוז אחד במדד שווה לחסכון בהוצאות הממשלה על ריבית של 14 מיליארד ₪ לשנה, ואם מדובר רק בחצי אחוז חיסכון, עדיין 7 מיליארד ₪ יכולים לממן הכפלת הלמ"ס, שתקציבו הגיע לכ- 400 מיליון ₪ ועדיין יישאר חיסכון של 6.6 – 13.6 מיליארד ₪. אבל למען האמת כל מה שנדרש זו גישה אחרת ותוספת כוח אדם לא גדולה על מנת לבצע את המעבר בין השיטות ולספק נתון אמין יותר.